חודש: אוקטובר 2020

זמן כתיבה: 50 דק׳ | זמן קריאה: 7 דק׳ (למה אני כותב זמנים?)

המונח ״ברבור שחור״ מוזכר בספרו של נסים טאלב ״הברבור השחור״

הוא מתאר רעיון שרוב האירועים המשמעותיים בהסטוריה היו בלתי צפויים בשעתם, ולאחר מעשה אנחנו מביטים לאחור ומנסים לתת להם הסבר רציונלי. יש נטייה לחשוב שלאחר שאנו מבינים את ההסבר הרציונלי והסיבתי ניתן לחזות יותר בקירוב אירועים שיופיעו בעתיד. אך בפועל היכולת חיזוי שלנו מאד מוגבלת ביחס למורכבות פוטנציאל האירועים.

לרוב הברבורים מתייחסים לאירוע, או סט של אירועים לא צפויים שהשפעתן מטלטלת על הסדר יום והשוק העולמי, ברמה שהם אלו שמכתיבים את סדר היום החדש. – אירוע הטרור בניו יורק ב-11 בספטמבר, נפילת הבורסה ב 2008, מגפת הקורונה ב 2020.

בטווח הארוך השפעתן של הברבורים השחורים מאד משמעותי, אך אנחנו נוטים לכוון למה שנראה לנו כצפוי, לרוב ואפשר לומר תמיד לאחר זמני תצפיות בסדרי גודל מזעריים ביחס ליקום. רמת האמון שלנו גדלה ככל שהזמן עובר וההבטחה וההתמדה ונשמרים – אי פריצה למטבע הביטקוין, יציבות המשק, יציבות בטיחותית ואפילו חוקי הפיזיקה שהן הדבר הכי יציב וקרוב לאמת אוניברסלית, גם הם תיאורטית עוד אלפי שנים או מחר בבוקר יכולים להשתנות, עד שלא הופרכו, אנחנו מאמינים בהם.

בספרו של טאלב, מתואר סיפור שמקושר לאירוע מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר, בו לאחר פעולת הטרור, הצוות הביטחוני התכנס להבין איך ניתן לחזק ולשפר את מערך האבטחה בטיסות. במידה ומישהו משירותי הבטחון היה מקדם טכנולוגיה ואסטרטגיה שבדיעבד הייתה מונעת את האירוע, יכול להיות שאותו מנהל שאישר את התקציב גם היה מפוטר מאחר ולא ניתן לדעת באם הוא יצר ערך או לא, כי לא היו אירועים. כל עוד אירוע חמור לא קרה, הוא לא יתוגמל, ההיפך, הערך של העבודה שלו תפחת מאחר והוא לא מנע שום דבר, אין איך למדוד את הצלחת והשפעת העבודה שלו וזו מאחר ואנחנו מסתכלים לאחור ומנסים לתת הסבר רציונלי.

מעניין לחשוב על רעיון תגמול (בשונה מזה של ימינו, בו בהתבוננות לאחור בטווחי זמן קצרים יחסית, ניתן למדוד האם הייתה השפעה או לא) לאלו שתרמו רבות לטובת אותו אוריינטציה של חיזוק וכשירות המערכת. אין לי רעיון כרגע אבל שווה מחשבה.

זמן כתיבה: 24 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳ (למה אני כותב זמנים?)

כדי לשמור על צלילות מחשבתית ויצירתיות עדיף להתרחק מדת ופוליטיקה.

מדובר באוסף רעיונות ונסיונות חיים של אנשים שונים שהתאגדו לתבניות מוגדרות, טמפלייטים של רעיונות ודעות. השיוך הפוליטי / דתי פוגע באינדיבידואל משום שכל אחד מאתנו שונה ומכיל אוסף דעות ורעיונות שלאו דווקא מתאים למשבצת ותבנית כזו או אחרת.

ואם בוחרים להחשף אז במודע לבחור לדגום משם דברים שיכולים לסייע ולתרום ברמה האישית אך להמנע ככל שניתן מהשיוך (שוב, בקונטקסט של אותנטיות ומינימום הטייה חברתית).

אנחנו יצורים חברתיים. רוצים להיות משוייכים לקבוצות עם דימוי שמייצג משהו שהיינו רוצים שיראו את עצמנו, או אנחנו את עצמנו.

לעיתים יש סתירה בין איך שהיינו רוצים לראות את עצמנו ואיך היינו רוצים שיראו אותנו. ולעיתים רבות הדימוי החברתי כל כך משמעותי שהוא יוצר confirmation bias – הטיית האישור, ואנו עושים הכל כדי להצדיק צד כזה או אחר כדי להמנע משיוך ודימוי שלא היינו מעוניינים בו.

זמן כתיבה: 16 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

45 דקות זה הזמן המקסימאלי שהגדרתי לכתיבה בבוקר.

הסיבה שאני רושם את הזמן כתיבה מעל כל פוסט, היא כדי לוודא שאני לא חורג בזמן, מאחר והנסיון שלי עם הרגלים שמידה והמאמץ עולה על הערך והתרומה של העשיה, קשה להתמיד. דבקות בהרגל ותרגול הוצאה לפועל עם מגבלות זמן.

הכתיבה היא בשבילי והסיבה המרכזית שלשמה אני כותב היא לתרגל הוצאה לפועל ויצירה מבלי להתעכב מדי על סמנטיקות, על מה שיגידו ועל אשליית השלמות.

עם דף ועט, משתדל לא להגיע עם כיוון מראש אלא להתחיל עם דף חלק, לרשום עד שעולות מחשבות ורעיונות.

אני מכוון 45 דקות בהם אני חושב על רעיון או כל דבר שעולה לי לראש, מקליד אותו ועושה publish, אם סיימתי לפני נהדר, אם לא, אז מה שיוצא יוצא, לא יותר מ 45 דק. אחרי שאני עושה publish ומסתכל על הפוסט בעיניים של עורך, תמיד יש דברים שאני רוצה לשנות, אבל משתדל לשחרר, משום שזה לא מה שחשובה אלא עצם הכתיבה עצמה.

זמן כתיבה: 22 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

לכולנו יש את שני המודים האלה. הצד היוצר והצד שמנתח. ממש שני חלקים נפרדים במוח שלנו.

היוצר הוא מכונת רעיונות, אבסטרקטי, לא צפוי, מגיע יש מאיין. זורם ולא תבניתי. מקורו בעיניי במשהו עמוק ואולי חיצוני לנו (כמו ״המוזה״ שמתאר סטיבן פרספילד בספרו – The War Of Art).

העורך דואג לאסתטיקה, לסדר ולתאר בדרך מובנת רעיון. מחושב, ביקורתי וקפדן.

העורך הוא כמו הפרזנטור והפנים של הצד היוצר. הוא חשוב משום שהוא הערוץ תקשורת שלנו לעולם. היוצר משמעותי משום שהוא ביטוי של משהו עמוק יותר וייחודי לנו.

מטבע הדברים אנחנו נוטים לצד אחד יותר מהאחר, אבל לא תמיד מקדישים מחשבה לזה. זמן ייחודי עבור כל צד יכולה להעמיק ולקבל ביטוי איכותי יותר.

אצלי הנקודת פתיחה הולכת לכיוון העורך, יותר קל לי להגיב למשהו קיים מאשר להתניע ישר את הצד היוצר, אם כי זמן ייחודי כמו שעת מחשבה או שעת יצירה מפתיעה אותי כל פעם מחדש עד כמה היא אפקטיבית, ממש כמו כתיבת הבלוג הזה, אני מפנה מראש 45 דקות להתחיל מ-0 רעיון, לאחר מספר דקות מגיע רעיון לדבר עליו, בהתחלה זה מרגיש כאילו אין כלום בפנים, עד שהגלגלים מתחילים לזוז.

זמן כתיבה: 42 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

AI נכנס בקצב מהיר לחיינו ובקרוב האופן בו אנחנו רואים את העיסוק שלנו ואת עצמנו ישתנה משמעותית.

דרך למדוד אילו עבודות וכישורים חשובים שניתן להם דגש, כבר מעכשיו, כאלו שמכונות בעתיד הנראה לעין ׳עדיין׳ לא יקחו, היא לבדוק
האם אפשר לכמת את התוצאות?
להגדיר במדוייק איך הן נראות?
כל דבר שמכיל סט פעולות טכניות, כנראה ש AI ידע לבצע בדרך הרבה יותר טובה ומהירה ובקרוב מאד.

מידלמנים, נציגי שירות, נהגי מוניות, סוכני ביטוח, עורכי דין, קופאים ועוד..
בקרוב לא יהיו רלוונטיים יותר.

נצטרך להמציא את עצמנו מחדש בקצב מהיר יותר, ליצור יותר, ולהמשיך ולפתח את המכונה. זה הזמן לשאול אילו דברים בעשייה היומית שלנו מורכבים מדברים טכניים שמכונה יכולה לחקות ואילו יחודיים רק לנו.

נהיה קבוצות קטנות יותר, ממספר אנשים שמתפעלים AI – לאדם שינהל AI שינהל אופרציות שלמות, חברות שלמות.

מה מייחד אותנו בינתיים:

• אינטילגנציה רגשית – אמפתיה, הזדהות ואמון
• חדשנות ויצירתיות
• רנדומאליות וספונטניות

עיצוב, פיתוח קוד, בידור, סיוע נפשי

נבודד פעולות ׳משעממות׳, שחוזרות על עצמן, כאלו שעזרו לנו להיות עסוקים אמנם אבל לא נחוצות יותר, ובתקווה שנשקיע יותר במיצוי עצמי, רוחניות, קשר אישי וביטוי טביעת האצבע הייחודית לכל אחד ואחד מאתנו.

תקופה שתתקרב אותנו להבנה, מה זה באמת אומר להיות אנושיים (במאה הזו).

זמן כתיבה: 27 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

הייתי מעורב בשיחת גיוס מהצד שמעוניין לגייס לסבב ראשון, מול חברת השקעות.

הייתה שיחה מעניינת, נראה שהיה חיבור בין שני הצדדים, ברמה האישית וברושם המקצועי ששני הצדדים השאירו אחד על השני.

45 דקות שבהם נראה שיש מקום להתקדם, ורוצים להתקדם לשלב הבא, הועלה נושא בסיסי (שמשום מה לא הוזכר במהלך השיחה) כמו סכום הגיוס ומהשלב הזה בעצם השיחה הסתיימה. הסטרטאפ ביקש 20M$ וקרן ההשקעות מצפה להשקיע עד 4M$, כך שכל הקשר שנוצר ומה שנאמר לפני היה לא ממש רלוונטי.

בהתאמות אנחנו נתקלים כל הזמן – בתחילת מערכת יחסית זוגית, בראיונות עבודה, בין עסק/מוצר לצרכן ועוד.. בעיניי התאמות נובעות מאמון, אינטרס ציפיות משותפות וחיבור אישי.

האם יש Fit? האם להציג ולשתף את סט הציפיות הבסיסי שלנו כבר מההתחלה?

החסרון של להציג את עקרונות הבסיס בשלב מאוחר הוא ברור, בזבוז זמן. וזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו.

היתרון הוא הסיכוי למצוא Fit מזווית אחרת, וריאציה יצירתית לקשר שלא חשבנו עליה מלכתחילה והזדמנות ללמוד מפידבק. זרימה.

מה נכון יותר? שילוב של השניים בעיניי. גם כשאין Fit או שלא ברור איך הוא נראה, חשוב לעשות ולהיות בתנועה, לאט לאט הוא ברור כדי להציג אותו בבטחון כבר בהתחלה.

זמן כתיבה: 38 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

קרה לי מקרה בו לקוח ביקש ממני להרים תוכנית עבור מוצר דיגיטלי לקהל יעד חדש, כזה שאין נסיון איתו ולא מבינים לעומק את הבעיות בתעשיה. כדי לבדוק את השטח לפני שתוקפים עם המוצר המכיל תוכנית עסקית, עיצוב והכנה לפיתוח, ביצעתי מספר ראיונות עם קהל היעד הפוטנציאלי, כדי לבדוק את התכנות הרעיון והצורך. הקהל לא מצא ערך בפתרון שהצענו והבעיה שחשבנו שקיימת לא הייתה מדוייקת במיוחד. הממצאים היו ברורים, השוק לא היה מוכן ולא מוצא ערך בפתרון שהוצע.

אם כי הוסכם ששיח עם קהל היעד הוא דרך לבדוק את השוק, זה לא הספיק ללקוח, הוא סוג של התעלם מהתוצאות, ובחר לדבוק בנתונים אחרים שמאששים את הדעה כולל האמונה שלו.

זו תופעה מוכרת, בשם הטיית אישור (confirmation bias), תופעה קוגנטיבית שקורית לכולנו, נטייה למצוא מידע שיושב בד ובד עם סט האמונות שלנו בלבד תוך התעלמות מהתבוננות אובייקטיבית, ככל שמתאפשר לנו, מהממצאים והתכנות הנתונים.

בין אם מדובר במעסיק, לקוח או חבר שמאמין במשהו כל כך ולא מוכן לעצור רגע הנטייה הטבעית שלי היא סוג של להיות ישיר ולפסול את הרעיון, או לחילופין להציג בדרך לוגית מדוע הרעיון הוא יותר מורכב ממה שהוא ופחות ישים.

כשהטיית האישור בפעולה, אנחנו נוטים להקשר רגשית לדרך ולכן לשמוע התנגדות ממישהו יכולה ליצור אנטגוניזם.

כדי למנוע את אותה התנגדות מהצד עם ההטייה, רצוי לשלב אלמנטים של אמפתיה ותוכנית פעולה –

1. לא לקטול את הרעיון או התפיסה אלא להקשיב ולתת לצד השני לבטא את עצמו
2. לעזור לצד השני לחדד את הבעיה שהוא רוצה לפתור
3. ליצור הזדהות בעצם העובדה שאנחנו מבינים שהוא מגיע ממניעים טובים, ולומר לו את זה
4. לבנות תוכנית המכילה KPI שעוזרים להבין האם הדרך עובדת או לא, רצוי כבר בשלבים הראשונים עם מינימום התעסקות
5. להציג תוכנית חלופית, אלטרנטיבית, ולא להיות בעמדה שרק מציגה את הבעיה לרעיון המקורי

זמן כתיבה: 25 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

שמעתי לאחרונה פודקאסט של Naval Ravikant, בחור מעניין, הבעלים של AngelList ואנג׳ל מפורסם בסיליקון ואלי. הוא ציטט מישהו, לא זוכר את שמו, שדגל במשהו בסגנון-

חוסר סבלנות עם עשייה, תנועה, מומנטום ורעיון שרוצה להביע ולהגשים את עצמו. פרוייקט/מוצר/ברנד/הפקה או כל יצירה שמגיעה ממקום של השראה וצורך בהגשמה.

סבלנות בתוצאות, בשינוי, בהשפעה, באמונה בדרך.

החיים קצרים, וכשיש משהו אנרגטי וחזק חשוב לכבד ולתת לו את הביטוי שלו. כמובן שזה צריך להעשות לא בפזיזות ולדעת להגיד לא כדי לפקס מאמצים. אך הכוונה היא שכאשר יש את הלהט וההשראה חשוב לממש במהירות משום שלהשראה ואנרגיה יש עליות וירידות.

זו אחת הסיבות שאני דוגל ביצירה מהירה של מוצרים, ׳שיפינג׳ זריז, כדי לקבל פידבק מהקהל וליצור אקוסיסטם שמניע את עצמו. קל מאד לבנות משהו ולהוסיף לו עוד ועוד לכדי ״שלמות״ ואז לא להוציא לפועל לעולם.

ממש כמו ספרינט. הרבה ספרינטים. עם הרבה כשלונות קטנים והרבה סבלנות. שלבסוף נאספים למרתון אחד ארוך עם נצחון.

זמן כתיבה: 50 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

האם אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי למנוע התמכרות לטכנולוגיה? (לדוגמא אפליקציות שמונעות מאתנו גישה לאפליקציות אחרות) או שנצטרך ללמוד לכבות את הגישה אליהן מאחר ואין לנו דרך להתמודד בסביבה הממכרת הזו?

כנראה שנצטרך לפתח שירותים טכנולוגיים שיסייעו לנו מאחר והטכנולוגיה לא הולכת לשום מקום, ובמידה מסויימת טוב שכך, הרבה דברים חיוביים הגיעו עם הטכנולוגיה, ולדעתי היתרונות עולות על החסרונות באופן משמעותי. (אלא אם נכחיד את עצמנו, אבל אז לא יהיה מי שיקרא את זה ויטען שטעיתי 🙂 )

אנחנו יודעים שיש השפעה שלילית אך עדיין לא עבר מספיק זמן כדי למדוד את הנזקים והשינויים שהשימוש וההתמכרות לנייד, לרשתות החברתיות, לפורנו ולזמן מסך מכילה, אך אם ניתן יהיה ליצור מטריקה ומדד שניתן לכמת המתאר את הנזק הפוטנציאלי על כל שימוש, יהיה קל יותר להציע שירותים ואפליקציות המציעות פחות זמן מסך, התאמה ושינוי האפליקציות שברשותנו (כך שיתאימו לצרכים שלנו), זיהוי וציון לפוטנציאל התמכרות עבור כל אפליקציה ועוד.

אני מאמין באיזון טוב בין החיים האמיתיים לבין החיים הוירטואליים. האיזון הזה עם הזמן משתנה בקצב מנצח לטובת השימוש בטכנולוגיה שכן חברות טכנולוגיה, רשתות החברתיות במיוחד, עושות את מירב המאמצים לחבר אותנו למסך על ידי משחקים במוח שלנו.

אנחנו כבר cyborgs, אנחנו לא באמת יכולים בלי הטלפון שלנו, כרגע יש אשליה של שליטה מאחר וזה מוצר פיזי שמנותק מאתנו, מה שמאפשר לנו לכבות אותו כשרוצים, אך בפועל זה כמעט תמיד בכיס שלנו, כמו עוד איבר/יכולת. עניין של זמן עד שנטמיע שבב במוח ונהיה לחלוטין מאוחדים ביולוגית עם הטכנולוגיה.

החברות הגדולות, אפל, גוגל מחוייבות רגולטיבית להציע ולשקף בנייד את זמן השימוש באפליקציות השונות, כמות הפתיחות של הטלפון וסטטיסטיקות נוספות אך מאחר וזה מנוגד לאינטרס העסקי שלהם, מן הסתם שזה לא יקודם מספיק ברמה שיהיה לזה השפעה. כך שהשינוי צריך להגיע מחברות אחרות שמציעות את הפתרון המובנה הזה למי שחפץ באיזון בריא יותר.

אנחנו זמניים בעולם הזה, ואנחנו מעוניינים לקבל את ההחלטות והבחירות הנכונות בזמן-מרחב הקיים.

בחירות נכונות מקבלות משמעות כשהן באוריינטציה למטרה מסויימת, אם אין כיוון או מטרה ספציפית אז קבלת ההחלטות באשר לאן להפנות את תשומת הלב והעשייה שלנו היא לא רלוונטית. מה שמחדד את החשיבות של כיוון ושאיפות, כמו בדיאלוג המפורסם בין אליס לחתול ב״אליסה בארץ הפלאות״

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא איכפת לי כל-כך לאן – "אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.

הבחירות וקבלת ההחלטות שלנו באים לידי ביטוי מהדבר הקטן ביותר כמו מה לקנות סופר, במוצר שרוצים להוסיף לו עוד פיצ׳רים, משאבים לפרוייקט, אנשים שאנחנו עובדים ומתראים איתם – כל דבר בסוף מסתכם בזמן ומשאבים של תשומת לב ואנרגיה. לרוב נדמה שהבחירות שלי לא מודעות באותו הרגע, או לפחות לא מרגישות כבחירה.

הבחירות הגדולות יותר משמעותיות מעניינות יותר להקדשת זמן עבור ניתוח, ואפשר לחלק אותן ל-3 אופציות:

1. לא לבחור (לדחות את הבחירה לאחרי)
2. להוסיף (למקבל כמה דברים באותו הזמן)
3. לבחור ולהגיד לא (לבחור אחד על חשבון השני)

לכל בחירה יש טריידאוף, והמודעות שיש טריידאוף היא חשובה, היא חשובה מאחר והנטייה הטבעית, אצלי לפחות היא להוסיף או לדחות (1/2), שניהם סוג של בחירה, אך נעים לי לחשוב שלא מדובר בבחירה או החלטה מאחר ואני לא צריך להתמודד מול האי נוחות של להגיד ״לא״ ומול הסיכון בתחושת האכזבה והפספוס בבחירה של דרך אחת אל מול האחרת.

1. הסיכון בלא לבחור – נעים לטווח הקצר, לא מקדם למטרה בטווח הארוך
2. להוסיף – נוח מאחר ולא צריך להגיד ״לא״, תחושה שאפשר לפגוע בכמה ציפורים במכה אחת – הטריידאוף הוא עומס מנטאלי ופוקוס, מה שיפגע באיכות של השגת המטרה בטווח הקצר והארוך.
3. לבחור להגיד לא – לשים את עצמי בסיכון ומקום רגיש יותר, אך הסיכוי היחידי להגשים מטרות שחשובות לי.

המקום בו אני רוצה להשקיע יותר הוא 3, לבחור להגיד ״לא״ יותר, אך באופן שקול, עם סיכונים שהפוטנציאל שלהם הוא לא להוציא אותי מחוץ למשחק, אלא פשוט לחשל אותי בדרך למעלה.

אעבוד על זה 🙂