לכולנו קרה, תקופה אחרי אירוע קשוח שהתבוננו אחורה ואמרנו, וואלה היה שווה את זה, הייתי צריך את האירוע הזה.
הייתי צריך את הפרידה הקשה הזו, את העלבון שהגיע עם הפיטורים, את הכשלון העסקי, את הפציעה בגב.
כי למדתי משהו חדש, כי הוכחתי לעצמי שאני עומד על הרגליים למרות הקושי וכי הבנתי שמה שאני מחפש הוא בעצם משהו אחר ממה שקיוויתי להשיג כל הזמן.
ההבנה והמודעות הזו היא הדבר החשוב ביותר שלנו.
אז למה לא כבר עכשיו, ממש כפי שאנחנו מסתכלים אחורה ומבינים שהדרך שעברנו בנתה אותנו והייתה חשובה, פשוט לסמוך על עצמנו שלא משנה מה, בסוף נהיה אסירי תודה ונתבונן על הדרך בהערכה? כך שאין באמת ממה לחשוש.
כשחושבים על זה רציונאלית, אין באמת סיבה. אפשר לשחרר לחצים כי בסוף, אם יהיה משהו שכן נתחרט עליו הוא שלא ניסינו מספיק, ולא שיתפנו את האהבה שלנו מספיק עם הקרובים שלנו.
חשש חיובי מכשלון -> לחשוש מזה שנתחרט על זה בעתיד שנכנענו לפחד וכתוצאה מזה לא עשינו את הצעד שרצינו ולא אהבנו מספיק.
כי אי אפשר לפחד ולאהוב באופן מלא באותו הזמן.