׳הדרך לפתרון הבעיה מתחילה קודם כל בידיעת קיומה׳ – נשמע כמו משהו מוכר ששמענו הרבה פעמים בעבר, כצעד הראשון והמשמעותי. משמעותי לפני הפעולה שתבוא אחרי זה, הדרישה מאתנו לעשות צעד, לנוציא לפועל, והמאמץ לפתור את הבעיה.
לעיתים הפתרון במלואו מונח רק בידיעת הבעיה, הפתרון כבר לא קשור אלינו, אלא לתת-מודע, למוזה, לנשמה, לאיך שנרצה לקרוא לזה, אך מהצד שלנו (השכל) לא נותר עוד מה לעשות.
פעם ראשונה כשעמדתי על סאפ, בסשן הראשון, היציבות שלי לא הייתה טובה מספיק והייתי נופל כל כמה שניות, סשן שני נפלתי כל חצי דקה, ובפעם השלישית כבר עמדתי עם בטחון עם מספר נפילות בודדות.
מה השתנה מהפעם הראשונה, השניה והשלישית? איך למדתי לעמוד בלי ליפול?
לא ישבתי עם עצמי וניסיתי לפתור את הבעיה, פשוט הבנתי שאני מעוניין להצליח להיות יציב, המשכתי לעמוד ולהמערכת למדה לבד איך להתמודד עם זה.
לפעמים כל מה שצריך לטובת פתרון של בעיה, אם היא מופיעה כבעיה, פשוט לדעת שהיא קיימת, לא להאבק בה, לא לנסות לפתור אותה עם השכל, לתת למוזה, לזמן, למקומות אחרים לפתור אותה בשבילנו. יש דברים בהן אפשר לפטר את המיינד מדברים שאין לו את היכולת להתמודד מולם.
כנ״ל לגבי בעיות שאנחנו ממציאים לעצמנו באופן קבוע, ציפייה שיצרנו מול המציאות. הבעיות הן בסופו של דבר בעיות של המיינד, רעשים שאנחנו רוצים להשתיק, חופש מהמיינד.
יש הבדל בין התעלמות מבעיה ונסיון לברוח או להתכחש אליה, מה שיוצר בעיה גדולה יותר בעתיד, אל מול מודעות לבעיה. רעיונות מגיעים ממקומות לא צפויים, אפשר ללמוד עם הזמן לזמן אותם אבל אי אפשר לדרוש את הגעתן.