הבלוג של קדאל

זמן פוסט: 30 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳ (למה אני כותב זמנים?)

הבטחון העצמי והאמון שלנו בעצמנו הוא פונקציה של ההתמדה שלנו.

הבסיס לכל מערכת יחסים ושיתופי פעולה בין אנשים, עסקים, ישויות נשענת על אמון. בלי אמון, אי אפשר לבנות ולפתח כלום. יש כאוס. אמון היא תשתית שעל בסיסה אפשר לפתח וליצור.

איך בונים אמון?

סת׳ גודין טוען שהבסיס של האמון שלנו נשען על ההתמדה בהבטחה.

עסק שמספק לנו בהתמדה, לאורך זמן, את מה שהובטח – באיכות, בזמן, בתנאים – מייצר אמון. אני מאמין שהרבה עסקים לא מצליחים מאחר והם
1- לא יודעים מספיק מי הקהל שלהם
2- לא שואלים את עצמם מה ההבטחה שלהם לקהל
3- לא מתמידים בהבטחה

התמדה עושה עלינו רושם והערכה משום שאנחנו יודעים שהתמדה היא דבר לא פשוט שדורש מאתנו להלחם בהתנגדות הפנימית, זו שמונעת מאתנו לעשות את העבודה שלנו.

זמן פוסט: 16 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳ (למה אני כותב זמנים?)

בית ספר יושב תחת הקטגוריה – חינוך. אנחנו רואים את הבית ספר כמוסד לימודי בעיקר, אך בפועל כשחושבים לעומק על המשמעות של קיום המוסד הזה, חינוך ולימודים הם לאו דווקא החלקים המשמעותיים.

• זמן תעסוקה לילדים בזמן שההורים עובדים
• פיתוח קשרים חברתיים
• הכנה להיות פועלים / שכירים בעתיד
• וגם לימודים..

כשאנחנו חושבים על פוליטיקה – הנטייה שלנו לחשוב שאנו בוחרים מטעמי אידיאולוגיה. אך בפועל אופן קבלת ההחלטות שלנו הרבה יותר מורכבת מרק אידיאולוגיה וסט אמונות.

• אסוציאציה חברתית – עם איזה קהל בוחרים היינו רוצים להיות מזוהים
• חשיפה – תקשורתית, הסברתית, מיקום גיאוגרפי
• סגנון – האם אינטואיטיבית אנחנו מתחברים לנציג כזה או אחר
• וגם אידיאולוגיה..

לעיתים נדמה שאנחנו אלו שמקבלים את ההחלטות, בפועל הכוחות שמופעלים עלינו באין מודע רבים והם אלו שמעצבים ומשפיעים רבות על החשיבה שלנו.

זמן כתיבה: 15 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳ (למה אני כותב זמנים?)

״תוך כדי ההרצאה שהעברתי, מצאתי את עצמי מוציא מהפה דברים שהפתיעו אותי כפי שהפתיעו את הקהל״

שמעתי את נבל רויקנט מתאר תחושת זרימה, אילתור, כזו שהייתה לו לאחר הרצאה שהעביר.

לעיתים בשיחה, הרצאה, כתיבה וברגעים עם עצמנו מגיע לנו רעיון חדש, יוצאים לנו דברים שמפתיעים את עצמנו, ממש נדמה כאילו אותם רעיונות מגיעים ממימד נוסף, ממקום עמוק או גבוה, אולי אפילו לא בדיוק מעצמנו.

אולי אנחנו בעצם סוג של צינור או אנטנה שצריך לכוון את התדר הנכון כדי להתכוון אל אותה ישות, תת-מודע של מקור של רעיונות?

סטיבן פרספילד (בספרו The War of Art) מציע להתמיד בעשיית העבודה, להיות מקצוען (על פי הגדרתו), כזה שמתייצב כל בוקר לעשות את המלאכה שלו, מזמין אותה בשעה מסויימת, בוחר להתעמת עם ה״אגו״ ״התנגדות״ ״יצר הרע״ שתמיד יחפש את הפשוט, נוח הקל, את ההיפך ממה שהמקור, הנשמה, וההאני הגבוה מעוניין בו.

אני מאמין שהנושאים הבאים מסייעים בהכווננות למימד הזה:

• ההתמדה ונחישות בעשייה
• חשיפה לתכנים שאנחנו בוחרים להחשף אליהן
• מודעות למאבק בין האגו לאני הגבוה
• פעילות ספורטיבית והורדת סטרס ופוקוס

חובבן משייך את עצמו עם האגו שלו, בעוד שהמקצוען מבין שההישגים והרעיונות שלו, הן בעצם לא בדיוק שלו.

זמן כתיבה: 12 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳ (למה אני כותב זמנים?)

דרך אחת לתיאור מבנה המוח שלנו היא על ידי מיפוי לשלושה חלקים מרכזיים שהתפתחו במשך מאות אלפי שנות אבולוציה:

1. Triune/Reptile brain – מוח הזוחלים
   המכיל את גזע המוח ואחראי על פעולות בסיסיות כגון נשימה, דופק לב, חימום הגוף (פעולות שעובדות על אוטומט באופן תת הכרתי).
2. Limbic brain – המערכת הלימבית, עוטפת את מוח הזוחלים, המכילה את האמיגדלה וההיפוקמפוס – בהם יש חלקים הקשורים בזכרון, רגשות וקשרים חברתיים.
3. Cortex – החלק החיצוני, מוקד החשיבה המודעת במוח, פעולות קוגנטיביות כגון שפה, דיבור, קבלת החלטות.

כל שכבה יכולה להפעיל מערכת אחרת במוח. החלוקה הזו מתחברת עם תיאורי זן של ה Mind, Soul, Body בהתאם

זמן כתיבה: 50 דק׳ | זמן קריאה: 7 דק׳ (למה אני כותב זמנים?)

המונח ״ברבור שחור״ מוזכר בספרו של נסים טאלב ״הברבור השחור״

הוא מתאר רעיון שרוב האירועים המשמעותיים בהסטוריה היו בלתי צפויים בשעתם, ולאחר מעשה אנחנו מביטים לאחור ומנסים לתת להם הסבר רציונלי. יש נטייה לחשוב שלאחר שאנו מבינים את ההסבר הרציונלי והסיבתי ניתן לחזות יותר בקירוב אירועים שיופיעו בעתיד. אך בפועל היכולת חיזוי שלנו מאד מוגבלת ביחס למורכבות פוטנציאל האירועים.

לרוב הברבורים מתייחסים לאירוע, או סט של אירועים לא צפויים שהשפעתן מטלטלת על הסדר יום והשוק העולמי, ברמה שהם אלו שמכתיבים את סדר היום החדש. – אירוע הטרור בניו יורק ב-11 בספטמבר, נפילת הבורסה ב 2008, מגפת הקורונה ב 2020.

בטווח הארוך השפעתן של הברבורים השחורים מאד משמעותי, אך אנחנו נוטים לכוון למה שנראה לנו כצפוי, לרוב ואפשר לומר תמיד לאחר זמני תצפיות בסדרי גודל מזעריים ביחס ליקום. רמת האמון שלנו גדלה ככל שהזמן עובר וההבטחה וההתמדה ונשמרים – אי פריצה למטבע הביטקוין, יציבות המשק, יציבות בטיחותית ואפילו חוקי הפיזיקה שהן הדבר הכי יציב וקרוב לאמת אוניברסלית, גם הם תיאורטית עוד אלפי שנים או מחר בבוקר יכולים להשתנות, עד שלא הופרכו, אנחנו מאמינים בהם.

בספרו של טאלב, מתואר סיפור שמקושר לאירוע מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר, בו לאחר פעולת הטרור, הצוות הביטחוני התכנס להבין איך ניתן לחזק ולשפר את מערך האבטחה בטיסות. במידה ומישהו משירותי הבטחון היה מקדם טכנולוגיה ואסטרטגיה שבדיעבד הייתה מונעת את האירוע, יכול להיות שאותו מנהל שאישר את התקציב גם היה מפוטר מאחר ולא ניתן לדעת באם הוא יצר ערך או לא, כי לא היו אירועים. כל עוד אירוע חמור לא קרה, הוא לא יתוגמל, ההיפך, הערך של העבודה שלו תפחת מאחר והוא לא מנע שום דבר, אין איך למדוד את הצלחת והשפעת העבודה שלו וזו מאחר ואנחנו מסתכלים לאחור ומנסים לתת הסבר רציונלי.

מעניין לחשוב על רעיון תגמול (בשונה מזה של ימינו, בו בהתבוננות לאחור בטווחי זמן קצרים יחסית, ניתן למדוד האם הייתה השפעה או לא) לאלו שתרמו רבות לטובת אותו אוריינטציה של חיזוק וכשירות המערכת. אין לי רעיון כרגע אבל שווה מחשבה.

זמן כתיבה: 24 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳ (למה אני כותב זמנים?)

כדי לשמור על צלילות מחשבתית ויצירתיות עדיף להתרחק מדת ופוליטיקה.

מדובר באוסף רעיונות ונסיונות חיים של אנשים שונים שהתאגדו לתבניות מוגדרות, טמפלייטים של רעיונות ודעות. השיוך הפוליטי / דתי פוגע באינדיבידואל משום שכל אחד מאתנו שונה ומכיל אוסף דעות ורעיונות שלאו דווקא מתאים למשבצת ותבנית כזו או אחרת.

ואם בוחרים להחשף אז במודע לבחור לדגום משם דברים שיכולים לסייע ולתרום ברמה האישית אך להמנע ככל שניתן מהשיוך (שוב, בקונטקסט של אותנטיות ומינימום הטייה חברתית).

אנחנו יצורים חברתיים. רוצים להיות משוייכים לקבוצות עם דימוי שמייצג משהו שהיינו רוצים שיראו את עצמנו, או אנחנו את עצמנו.

לעיתים יש סתירה בין איך שהיינו רוצים לראות את עצמנו ואיך היינו רוצים שיראו אותנו. ולעיתים רבות הדימוי החברתי כל כך משמעותי שהוא יוצר confirmation bias – הטיית האישור, ואנו עושים הכל כדי להצדיק צד כזה או אחר כדי להמנע משיוך ודימוי שלא היינו מעוניינים בו.

זמן כתיבה: 16 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

45 דקות זה הזמן המקסימאלי שהגדרתי לכתיבה בבוקר.

הסיבה שאני רושם את הזמן כתיבה מעל כל פוסט, היא כדי לוודא שאני לא חורג בזמן, מאחר והנסיון שלי עם הרגלים שמידה והמאמץ עולה על הערך והתרומה של העשיה, קשה להתמיד. דבקות בהרגל ותרגול הוצאה לפועל עם מגבלות זמן.

הכתיבה היא בשבילי והסיבה המרכזית שלשמה אני כותב היא לתרגל הוצאה לפועל ויצירה מבלי להתעכב מדי על סמנטיקות, על מה שיגידו ועל אשליית השלמות.

עם דף ועט, משתדל לא להגיע עם כיוון מראש אלא להתחיל עם דף חלק, לרשום עד שעולות מחשבות ורעיונות.

אני מכוון 45 דקות בהם אני חושב על רעיון או כל דבר שעולה לי לראש, מקליד אותו ועושה publish, אם סיימתי לפני נהדר, אם לא, אז מה שיוצא יוצא, לא יותר מ 45 דק. אחרי שאני עושה publish ומסתכל על הפוסט בעיניים של עורך, תמיד יש דברים שאני רוצה לשנות, אבל משתדל לשחרר, משום שזה לא מה שחשובה אלא עצם הכתיבה עצמה.

זמן כתיבה: 22 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

לכולנו יש את שני המודים האלה. הצד היוצר והצד שמנתח. ממש שני חלקים נפרדים במוח שלנו.

היוצר הוא מכונת רעיונות, אבסטרקטי, לא צפוי, מגיע יש מאיין. זורם ולא תבניתי. מקורו בעיניי במשהו עמוק ואולי חיצוני לנו (כמו ״המוזה״ שמתאר סטיבן פרספילד בספרו – The War Of Art).

העורך דואג לאסתטיקה, לסדר ולתאר בדרך מובנת רעיון. מחושב, ביקורתי וקפדן.

העורך הוא כמו הפרזנטור והפנים של הצד היוצר. הוא חשוב משום שהוא הערוץ תקשורת שלנו לעולם. היוצר משמעותי משום שהוא ביטוי של משהו עמוק יותר וייחודי לנו.

מטבע הדברים אנחנו נוטים לצד אחד יותר מהאחר, אבל לא תמיד מקדישים מחשבה לזה. זמן ייחודי עבור כל צד יכולה להעמיק ולקבל ביטוי איכותי יותר.

אצלי הנקודת פתיחה הולכת לכיוון העורך, יותר קל לי להגיב למשהו קיים מאשר להתניע ישר את הצד היוצר, אם כי זמן ייחודי כמו שעת מחשבה או שעת יצירה מפתיעה אותי כל פעם מחדש עד כמה היא אפקטיבית, ממש כמו כתיבת הבלוג הזה, אני מפנה מראש 45 דקות להתחיל מ-0 רעיון, לאחר מספר דקות מגיע רעיון לדבר עליו, בהתחלה זה מרגיש כאילו אין כלום בפנים, עד שהגלגלים מתחילים לזוז.

זמן כתיבה: 42 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

AI נכנס בקצב מהיר לחיינו ובקרוב האופן בו אנחנו רואים את העיסוק שלנו ואת עצמנו ישתנה משמעותית.

דרך למדוד אילו עבודות וכישורים חשובים שניתן להם דגש, כבר מעכשיו, כאלו שמכונות בעתיד הנראה לעין ׳עדיין׳ לא יקחו, היא לבדוק
האם אפשר לכמת את התוצאות?
להגדיר במדוייק איך הן נראות?
כל דבר שמכיל סט פעולות טכניות, כנראה ש AI ידע לבצע בדרך הרבה יותר טובה ומהירה ובקרוב מאד.

מידלמנים, נציגי שירות, נהגי מוניות, סוכני ביטוח, עורכי דין, קופאים ועוד..
בקרוב לא יהיו רלוונטיים יותר.

נצטרך להמציא את עצמנו מחדש בקצב מהיר יותר, ליצור יותר, ולהמשיך ולפתח את המכונה. זה הזמן לשאול אילו דברים בעשייה היומית שלנו מורכבים מדברים טכניים שמכונה יכולה לחקות ואילו יחודיים רק לנו.

נהיה קבוצות קטנות יותר, ממספר אנשים שמתפעלים AI – לאדם שינהל AI שינהל אופרציות שלמות, חברות שלמות.

מה מייחד אותנו בינתיים:

• אינטילגנציה רגשית – אמפתיה, הזדהות ואמון
• חדשנות ויצירתיות
• רנדומאליות וספונטניות

עיצוב, פיתוח קוד, בידור, סיוע נפשי

נבודד פעולות ׳משעממות׳, שחוזרות על עצמן, כאלו שעזרו לנו להיות עסוקים אמנם אבל לא נחוצות יותר, ובתקווה שנשקיע יותר במיצוי עצמי, רוחניות, קשר אישי וביטוי טביעת האצבע הייחודית לכל אחד ואחד מאתנו.

תקופה שתתקרב אותנו להבנה, מה זה באמת אומר להיות אנושיים (במאה הזו).

זמן כתיבה: 27 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

הייתי מעורב בשיחת גיוס מהצד שמעוניין לגייס לסבב ראשון, מול חברת השקעות.

הייתה שיחה מעניינת, נראה שהיה חיבור בין שני הצדדים, ברמה האישית וברושם המקצועי ששני הצדדים השאירו אחד על השני.

45 דקות שבהם נראה שיש מקום להתקדם, ורוצים להתקדם לשלב הבא, הועלה נושא בסיסי (שמשום מה לא הוזכר במהלך השיחה) כמו סכום הגיוס ומהשלב הזה בעצם השיחה הסתיימה. הסטרטאפ ביקש 20M$ וקרן ההשקעות מצפה להשקיע עד 4M$, כך שכל הקשר שנוצר ומה שנאמר לפני היה לא ממש רלוונטי.

בהתאמות אנחנו נתקלים כל הזמן – בתחילת מערכת יחסית זוגית, בראיונות עבודה, בין עסק/מוצר לצרכן ועוד.. בעיניי התאמות נובעות מאמון, אינטרס ציפיות משותפות וחיבור אישי.

האם יש Fit? האם להציג ולשתף את סט הציפיות הבסיסי שלנו כבר מההתחלה?

החסרון של להציג את עקרונות הבסיס בשלב מאוחר הוא ברור, בזבוז זמן. וזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו.

היתרון הוא הסיכוי למצוא Fit מזווית אחרת, וריאציה יצירתית לקשר שלא חשבנו עליה מלכתחילה והזדמנות ללמוד מפידבק. זרימה.

מה נכון יותר? שילוב של השניים בעיניי. גם כשאין Fit או שלא ברור איך הוא נראה, חשוב לעשות ולהיות בתנועה, לאט לאט הוא ברור כדי להציג אותו בבטחון כבר בהתחלה.