הבלוג של קדאל

זמן כתיבה: 38 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

קרה לי מקרה בו לקוח ביקש ממני להרים תוכנית עבור מוצר דיגיטלי לקהל יעד חדש, כזה שאין נסיון איתו ולא מבינים לעומק את הבעיות בתעשיה. כדי לבדוק את השטח לפני שתוקפים עם המוצר המכיל תוכנית עסקית, עיצוב והכנה לפיתוח, ביצעתי מספר ראיונות עם קהל היעד הפוטנציאלי, כדי לבדוק את התכנות הרעיון והצורך. הקהל לא מצא ערך בפתרון שהצענו והבעיה שחשבנו שקיימת לא הייתה מדוייקת במיוחד. הממצאים היו ברורים, השוק לא היה מוכן ולא מוצא ערך בפתרון שהוצע.

אם כי הוסכם ששיח עם קהל היעד הוא דרך לבדוק את השוק, זה לא הספיק ללקוח, הוא סוג של התעלם מהתוצאות, ובחר לדבוק בנתונים אחרים שמאששים את הדעה כולל האמונה שלו.

זו תופעה מוכרת, בשם הטיית אישור (confirmation bias), תופעה קוגנטיבית שקורית לכולנו, נטייה למצוא מידע שיושב בד ובד עם סט האמונות שלנו בלבד תוך התעלמות מהתבוננות אובייקטיבית, ככל שמתאפשר לנו, מהממצאים והתכנות הנתונים.

בין אם מדובר במעסיק, לקוח או חבר שמאמין במשהו כל כך ולא מוכן לעצור רגע הנטייה הטבעית שלי היא סוג של להיות ישיר ולפסול את הרעיון, או לחילופין להציג בדרך לוגית מדוע הרעיון הוא יותר מורכב ממה שהוא ופחות ישים.

כשהטיית האישור בפעולה, אנחנו נוטים להקשר רגשית לדרך ולכן לשמוע התנגדות ממישהו יכולה ליצור אנטגוניזם.

כדי למנוע את אותה התנגדות מהצד עם ההטייה, רצוי לשלב אלמנטים של אמפתיה ותוכנית פעולה –

1. לא לקטול את הרעיון או התפיסה אלא להקשיב ולתת לצד השני לבטא את עצמו
2. לעזור לצד השני לחדד את הבעיה שהוא רוצה לפתור
3. ליצור הזדהות בעצם העובדה שאנחנו מבינים שהוא מגיע ממניעים טובים, ולומר לו את זה
4. לבנות תוכנית המכילה KPI שעוזרים להבין האם הדרך עובדת או לא, רצוי כבר בשלבים הראשונים עם מינימום התעסקות
5. להציג תוכנית חלופית, אלטרנטיבית, ולא להיות בעמדה שרק מציגה את הבעיה לרעיון המקורי

זמן כתיבה: 25 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

שמעתי לאחרונה פודקאסט של Naval Ravikant, בחור מעניין, הבעלים של AngelList ואנג׳ל מפורסם בסיליקון ואלי. הוא ציטט מישהו, לא זוכר את שמו, שדגל במשהו בסגנון-

חוסר סבלנות עם עשייה, תנועה, מומנטום ורעיון שרוצה להביע ולהגשים את עצמו. פרוייקט/מוצר/ברנד/הפקה או כל יצירה שמגיעה ממקום של השראה וצורך בהגשמה.

סבלנות בתוצאות, בשינוי, בהשפעה, באמונה בדרך.

החיים קצרים, וכשיש משהו אנרגטי וחזק חשוב לכבד ולתת לו את הביטוי שלו. כמובן שזה צריך להעשות לא בפזיזות ולדעת להגיד לא כדי לפקס מאמצים. אך הכוונה היא שכאשר יש את הלהט וההשראה חשוב לממש במהירות משום שלהשראה ואנרגיה יש עליות וירידות.

זו אחת הסיבות שאני דוגל ביצירה מהירה של מוצרים, ׳שיפינג׳ זריז, כדי לקבל פידבק מהקהל וליצור אקוסיסטם שמניע את עצמו. קל מאד לבנות משהו ולהוסיף לו עוד ועוד לכדי ״שלמות״ ואז לא להוציא לפועל לעולם.

ממש כמו ספרינט. הרבה ספרינטים. עם הרבה כשלונות קטנים והרבה סבלנות. שלבסוף נאספים למרתון אחד ארוך עם נצחון.

זמן כתיבה: 50 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳

האם אפשר להשתמש בטכנולוגיה כדי למנוע התמכרות לטכנולוגיה? (לדוגמא אפליקציות שמונעות מאתנו גישה לאפליקציות אחרות) או שנצטרך ללמוד לכבות את הגישה אליהן מאחר ואין לנו דרך להתמודד בסביבה הממכרת הזו?

כנראה שנצטרך לפתח שירותים טכנולוגיים שיסייעו לנו מאחר והטכנולוגיה לא הולכת לשום מקום, ובמידה מסויימת טוב שכך, הרבה דברים חיוביים הגיעו עם הטכנולוגיה, ולדעתי היתרונות עולות על החסרונות באופן משמעותי. (אלא אם נכחיד את עצמנו, אבל אז לא יהיה מי שיקרא את זה ויטען שטעיתי 🙂 )

אנחנו יודעים שיש השפעה שלילית אך עדיין לא עבר מספיק זמן כדי למדוד את הנזקים והשינויים שהשימוש וההתמכרות לנייד, לרשתות החברתיות, לפורנו ולזמן מסך מכילה, אך אם ניתן יהיה ליצור מטריקה ומדד שניתן לכמת המתאר את הנזק הפוטנציאלי על כל שימוש, יהיה קל יותר להציע שירותים ואפליקציות המציעות פחות זמן מסך, התאמה ושינוי האפליקציות שברשותנו (כך שיתאימו לצרכים שלנו), זיהוי וציון לפוטנציאל התמכרות עבור כל אפליקציה ועוד.

אני מאמין באיזון טוב בין החיים האמיתיים לבין החיים הוירטואליים. האיזון הזה עם הזמן משתנה בקצב מנצח לטובת השימוש בטכנולוגיה שכן חברות טכנולוגיה, רשתות החברתיות במיוחד, עושות את מירב המאמצים לחבר אותנו למסך על ידי משחקים במוח שלנו.

אנחנו כבר cyborgs, אנחנו לא באמת יכולים בלי הטלפון שלנו, כרגע יש אשליה של שליטה מאחר וזה מוצר פיזי שמנותק מאתנו, מה שמאפשר לנו לכבות אותו כשרוצים, אך בפועל זה כמעט תמיד בכיס שלנו, כמו עוד איבר/יכולת. עניין של זמן עד שנטמיע שבב במוח ונהיה לחלוטין מאוחדים ביולוגית עם הטכנולוגיה.

החברות הגדולות, אפל, גוגל מחוייבות רגולטיבית להציע ולשקף בנייד את זמן השימוש באפליקציות השונות, כמות הפתיחות של הטלפון וסטטיסטיקות נוספות אך מאחר וזה מנוגד לאינטרס העסקי שלהם, מן הסתם שזה לא יקודם מספיק ברמה שיהיה לזה השפעה. כך שהשינוי צריך להגיע מחברות אחרות שמציעות את הפתרון המובנה הזה למי שחפץ באיזון בריא יותר.

אנחנו זמניים בעולם הזה, ואנחנו מעוניינים לקבל את ההחלטות והבחירות הנכונות בזמן-מרחב הקיים.

בחירות נכונות מקבלות משמעות כשהן באוריינטציה למטרה מסויימת, אם אין כיוון או מטרה ספציפית אז קבלת ההחלטות באשר לאן להפנות את תשומת הלב והעשייה שלנו היא לא רלוונטית. מה שמחדד את החשיבות של כיוון ושאיפות, כמו בדיאלוג המפורסם בין אליס לחתול ב״אליסה בארץ הפלאות״

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
"לא איכפת לי כל-כך לאן – "אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.

הבחירות וקבלת ההחלטות שלנו באים לידי ביטוי מהדבר הקטן ביותר כמו מה לקנות סופר, במוצר שרוצים להוסיף לו עוד פיצ׳רים, משאבים לפרוייקט, אנשים שאנחנו עובדים ומתראים איתם – כל דבר בסוף מסתכם בזמן ומשאבים של תשומת לב ואנרגיה. לרוב נדמה שהבחירות שלי לא מודעות באותו הרגע, או לפחות לא מרגישות כבחירה.

הבחירות הגדולות יותר משמעותיות מעניינות יותר להקדשת זמן עבור ניתוח, ואפשר לחלק אותן ל-3 אופציות:

1. לא לבחור (לדחות את הבחירה לאחרי)
2. להוסיף (למקבל כמה דברים באותו הזמן)
3. לבחור ולהגיד לא (לבחור אחד על חשבון השני)

לכל בחירה יש טריידאוף, והמודעות שיש טריידאוף היא חשובה, היא חשובה מאחר והנטייה הטבעית, אצלי לפחות היא להוסיף או לדחות (1/2), שניהם סוג של בחירה, אך נעים לי לחשוב שלא מדובר בבחירה או החלטה מאחר ואני לא צריך להתמודד מול האי נוחות של להגיד ״לא״ ומול הסיכון בתחושת האכזבה והפספוס בבחירה של דרך אחת אל מול האחרת.

1. הסיכון בלא לבחור – נעים לטווח הקצר, לא מקדם למטרה בטווח הארוך
2. להוסיף – נוח מאחר ולא צריך להגיד ״לא״, תחושה שאפשר לפגוע בכמה ציפורים במכה אחת – הטריידאוף הוא עומס מנטאלי ופוקוס, מה שיפגע באיכות של השגת המטרה בטווח הקצר והארוך.
3. לבחור להגיד לא – לשים את עצמי בסיכון ומקום רגיש יותר, אך הסיכוי היחידי להגשים מטרות שחשובות לי.

המקום בו אני רוצה להשקיע יותר הוא 3, לבחור להגיד ״לא״ יותר, אך באופן שקול, עם סיכונים שהפוטנציאל שלהם הוא לא להוציא אותי מחוץ למשחק, אלא פשוט לחשל אותי בדרך למעלה.

אעבוד על זה 🙂

אם אני צריך לייצר הבטחה אחת שהברנד שלי יעמוד בו וישלב שני אלמנטים בלבד, היא תהיה:

מקום שאיכפת לו מהמימוש העצמי של האינדיבידואל, הסרת מחסומים, הסחות דעת ומכשולים מיותרים (לכוון לתחושת ה flow state) תוך כדי מענה על היעדים העסקיים.

מתבטא בתרשים הבא:

ציר ה Y – אלמנט הזרימה, עליה ברמת הכישורים ומורכבות האתגר.
תחושה סובייקטיבית של כל איש צוות, שמגלמת בתוכה אתגרים, קשיים, ריגושים, צמיחה ופוקוס.

ציר ה X – עושר ובטחון כלכלי. מרכז הציר מבטא בטחון כלכלי בסיסי (אפשרות לרכישת דירה).

כמו בכל דבר יש טריידאוף, להתעשר זה מצויין, אבל אם זה על חשבון הזרימה זה בעייתי. להיות בזרימה ללא הכנסה מספקת גם זה לא מחזיק ועובד.

הייתי רוצה להיות שותף וחלק מסביבת עבודה שמעניקה ומקדמת את הדברים הבאים:

• כל אחד בצוות מרגיש בנוח לבקר, לא להסכים ולבטא את עצמו ולהרגיש שמקשיבים.
• סט אמונות ערכיים משותף – אוריינטציה לעשות טוב
• נותן בטחון כלכלי
• מחפש אתגרים חדשים על בסיס שוטף
• לוקח סיכונים ואוסף הרבה כשלונות בדרך (מחושבים, לא כאלה שמקריסים אותנו)
• יש השפעה והדים חיוביים מהתוצרים שלנו
• חדר כושר מנטאלי וחשיפה לאתגרים אישיים חדשים וצמיחה מקצועית
• מקום מפגש וסביבה שיתופית
• נותן ערך לזרימה ומימוש עצמי במקביל לצורך לצמוח כלכלית
• צוות שמסייע ועוזר אחד לשני

״תשקיע ותתן את כל מה שאתה יכול ואז תרגיש טוב שלפחות לא ויתרת״.

יש משהו משחרר בלעשות את המירב, זה באמת מרגיש טוב, התחושה הפנימית הזו שמפה והלאה זה כבר לא תלוי בי, לא ויתרתי לעצמי גם כשקשה, עשיתי את העבודה והלכתי עם מה שאני מאמין בו, שחררתי אחריות תוך כנות אמיתית עם עצמי, ואני בתחושת ״כניעה״ לעולם. זו תחושה טובה.

אך יש משהו טריקי בלתת את המקסימום, איפה יושב המקסימום? אולי יכולתי לעשות יותר? איפה הגבול שלו?

כל אחד יכול לענות על השאלה הזו רק עם עצמו. אך אפשר לפרק אותה לגורמים כדי שיהיה קל יותר להבין מאיפה היא מגיעה. פה האיזון בכמות התשומת לב עבור הנושאים שחשובים לנו בחיים בה לידי ביטוי, מאחר וכאשר שוברים את האיזון למקומות בהם זה פוגע בדברים משמעותיים אחרים בחיים, יכול להווצר סטרס לא פחות משמעותי מהתחושת אכזבה העצמית הראשונית שלא עשיתי מספיק.

המרכיבים למציאת האיזון הזה לדעתי הם:

• מה חשוב לי / טריידאוף
• אפקטיביות
• כניעה ולמידה

אכתוב עליהם ועל הקשר שלהם בפוסטים הבאים

אתה צריך למצוא 100 ספרים טובים וזהו. קרא אותם שוב ושוב. לא צריך יותר.

יצא לי לשמוע על הרעיון הזה לא מזמן והוא דיבר אלי.

שמתי לב שבממוצע על כל 4 ספרים שאני קורא 1 אחד תופס אותי, כזה שאני מחכה להמשיך לקרוא אותו ושאני לומד.

הייתי נוטה לנסות לסיים ספר מהתחלה עד הסוף, גם אם הוא לא מספיק מעניין כדי להרגיש שסיימתי משהו, וכדי למשוך עד שיגיע הרגע שיתפוס, בדומה לסרט משעמם. היום אני מבין שאם הספר לא מדבר אלי כבר בהתחלה כנראה שזה לא יעבוד ושם אותו בצד, הזמן שלנו יקר והבעיה היותר גדולה עם זה, היא שהיא מונעת מאתנו להמשיך לקרוא משום שזה מרגיש כמו מטלה ועבודה לא נעימה, ואז איבדנו את המטרה.

לרוב החלק המשמעותי וה joke כמו שset godin אומר, הוא כבר ברבע הראשון של הספר וברגע שמבינים את הרעיון, מבחינתי הספר עשה את שלו.

ספר מוצלח הוא כזה שתפס אותי ונשאר איתי לבסוף רעיון אחד מרכזי.
100 ספרים טובים שאפשר לקרוא אותם שוב ושוב, לא צריך יותר.

על מה הבלוג?

תחומי העניין שלי קשורים במיינד, שיווק, עסקים, צמיחה עסקית/אישית/רוחנית ומחשבות שעולות לי ורוצות לקבל ביטוי בכתב.

למה לכתוב בלוג?

אני מזה תקופה כותב בבקרים, מקדיש 45 דקות מול דף ריק לבטא מחשבות ורעיונות, ההתמודדות מול הדף הריק וחוסר הידיעה מה הולך לצאת מעניינת אותי כי היא מכילה התמודדות מול הלא נודע. כתיבה לשם הכתיבה, לשם הזרימה וביטוי המחשבות והרעיונות שלי, לשם ההבנה, הסדר והסקרנות.

אוקי, אבל אם הכתיבה היא זו שחשובה, למה לא פשוט לכתוב במחברת או במסמכים אישיים במחשב? למה להוציא החוצה?

• הסיבה שהבלוג פומבי היא שיש משהו בהוצאה לאור, בחשיפה לאנשים אחרים, מקום שבו יש פוטנציאל להיות פגיע יותר. אני מעוניין בזה.
• היכולת להתבונן אחורה ולראות נקודות בהתפתחות ובשינוי התודעתי שלי (קשה לנהל במחברת במובן הזה).
• תרגול בלהוציא החוצה משהו לעולם גם כשהוא לא מושלם, מה שיוצר תקיעות ושומר עלי כביכול מסיטואציות של כשלון, מה שאני מעוניין בו לא פחות מהצלחה (התפיסה הזו שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי) – נושא שמאד משמעותי בעיניי, בא לידי ביטוי הרבה במובן העסקי
• תרגול בלתאר בצורה סיפורית רעיון
• ליצור מחוייבות

כמו בכל החלטה, יש גם טריידאוף לכתיבה בפומבי – 

הכתיבה שלי יותר זורמת במחברת מאשר בהקלדה, מה שמצריך ממני לכתוב במחברת לאחר מכן להקליד (זמן), להעלות לוורדפרס ולערוך (זמן) אך הסיכון המשמעותי שאני מרגיש, כמו שקורה עם הרבה פרוייקטים שאנחנו לוקחים על עצמנו בחיים שהמטרה מקבלת משמעות ואוריינטציה אחרת.

ובמקרה של הבלוג מעבר מכתיבה לעצמי למישהו אחר. מה שאולי יצריך ממני לתת להתייחס לדברים שיצרו תקיעה ולא זרימה. אם באיזשהי צורה יהיו תכנים שיתנו השראה או עניין למישהו אז מצויין, בונוס, אך בכנות לא האוריינטציה. בכל אופן בחרתי באופציה השניה, לכתוב פומבי 🙂

יש לי 45 דקות לכתיבת בלוג פוסט בבוקר. 

אחת הסיבות שאני מגביל את עצמי בזמן היא כדי לכתוב מתומצת ולעניין וכדי פחות להתעסק באלמנטים כמו סמנטיקה, שגיאות כתיב, הגייה מדוייקת ושאר תבניות שחוץ מאסתטיקה כזו או אחרת הפוגעות בזרימה וברעיון המקורי לשמה הקמתי את הבלוג.