מתי אנחנו מעריכים משהו, כשאנחנו מאבדים אותו או כמעט מאבדים אותו ונוצר פער, פער בין החסר לרצוי.
כל פעם כשאני נפצע פיזית, הגב נתפס, מותח רצועות ואז צריך להיות מושבת מפעילות ספורטיבית, זה משהו שמטריד ומשפיע על הרוח שלי. כשאני מתחיל להתאושש אני לומד להעריך יותר את הגוף שלי, לעבוד איתו טוב יותר, לחמם יותר את השרירים ולהיות חכם יותר באופן האימון שלי. אותו הדבר תקף עבור כל תחושת חוסר שהיא. אדם מרגיש וצועק (מבפנים) את שחסר שלו.
נוצר פער ותחושת חוסר, אנחנו מקבלים פרופורציה ומייחלים למצב שנוכל שוב לקבל את מה שהיה לנו. השלמת הפער הזו היא תחושה נהדרת, ממלא אותה הרבה השראה, אמונה, חיוביות, מוטיבציה והערכה.
תחושה שהייתי רוצה שתלווה אותי כל יום. העניין הוא שכל עוד אנחנו לא חווים את החוסר, הפער מצטמצם, הנוחיות הופכת לנורמה והכל נהיה מובן מאליו. גם תרגול של הוקרת תודה באיזשהו שלב כבר לא מרגיש אותו הדבר משום שהפער מצטמצם.
אז אם האנרגיה הזו נוצרת כתוצאה מפער, איך אנחנו מרחיבים אותו שוב כדי שאותה תחושה של הערכה תהיה כנה ואמיתית? אנחנו צריכים לאבד משהו כדי להעריך אותו? לא חבל?
יש תרגול בודהיסטי שנקרא – Meditate on your mortality, מדיטציה על המוות. יושבים, עוצמים עיניים ונותנים לדמיון לקחת אותנו לפרטי פרטים למקום בו אנחנו מתים, קוברים אותנו, לדמיין את הקרובים שלנו בוכים עלינו וכל מה שכלול באירוע הזה. התרגול אמור ליצור הערכה גדולה יותר לחיים והתמודדות עם הפחד שמלווה עם מוות.
אנחנו נוטים לחשוב שמחשבות חיוביות יוצרות חיים בריאים וטובים יותר. אני אני מסכים עם זה, צריך לתרגל מחשבות חיוביות וזה מה שצריך להוביל אותנו. אך זימון מודע (שלא מונע מפחד וחוסר שליטה) של ממחשבות שליליות יכול לייצר אנרגיה כתוצאה מפרספקטיבה רחבה יותר.
חשבתי לעשות משהו דומה ולעשות מדיטציה על הכאב, על אובדן של הדברים הקטנים בחיינו, באופן מודע, ולהגדיל את הפער כדי ליצור את האנרגיה הזו.
התרגול של הוכרת תודה לא מרגיש עמוק מספיק? אולי יש מקום לדמיין חוסר. חשבתי על זה אתמול בלילה אך עדיין לא תרגלתי.