זמן כתיבה: 15 דק׳ | זמן קריאה: 5 דק׳ (למה אני כותב זמנים?)
״תוך כדי ההרצאה שהעברתי, מצאתי את עצמי מוציא מהפה דברים שהפתיעו אותי כפי שהפתיעו את הקהל״
שמעתי את נבל רויקנט מתאר תחושת זרימה, אילתור, כזו שהייתה לו לאחר הרצאה שהעביר.
לעיתים בשיחה, הרצאה, כתיבה וברגעים עם עצמנו מגיע לנו רעיון חדש, יוצאים לנו דברים שמפתיעים את עצמנו, ממש נדמה כאילו אותם רעיונות מגיעים ממימד נוסף, ממקום עמוק או גבוה, אולי אפילו לא בדיוק מעצמנו.
אולי אנחנו בעצם סוג של צינור או אנטנה שצריך לכוון את התדר הנכון כדי להתכוון אל אותה ישות, תת-מודע של מקור של רעיונות?
סטיבן פרספילד (בספרו The War of Art) מציע להתמיד בעשיית העבודה, להיות מקצוען (על פי הגדרתו), כזה שמתייצב כל בוקר לעשות את המלאכה שלו, מזמין אותה בשעה מסויימת, בוחר להתעמת עם ה״אגו״ ״התנגדות״ ״יצר הרע״ שתמיד יחפש את הפשוט, נוח הקל, את ההיפך ממה שהמקור, הנשמה, וההאני הגבוה מעוניין בו.
אני מאמין שהנושאים הבאים מסייעים בהכווננות למימד הזה:
- ההתמדה ונחישות בעשייה
- חשיפה לתכנים שאנחנו בוחרים להחשף אליהן
- מודעות למאבק בין האגו לאני הגבוה
- פעילות ספורטיבית והורדת סטרס ופוקוס
חובבן משייך את עצמו עם האגו שלו, בעוד שהמקצוען מבין שההישגים והרעיונות שלו, הן בעצם לא בדיוק שלו.